האם יש גבול בין שפיות לאי שפיות? בין אהבה לשנאה? בין ביחד ללבד ? בחיים של רוזה שום דבר לא ברור

יש לי אוסף שאלות בתוך ארון קטן ואטום, שאלות ששאלתי את עצמי כל כך הרבה פעמים במהלך החיים הקצרים שלי, שאלות שידעתי מראש שגם אם אתחנן על ארבע אף אחד לא ייתן לי תשובות עליהן אבל אולי לכתוב אותן יעזור..

האם יש בכלל גבול בין שפיות לאי שפיות? בין אהבה לשנאה? בין הביחד הגדול בעולם ועד ללבד שבו אפילו את עוזבת את עצמך בלי להסתכל לאחור, בחיים של רוזה שום דבר מזה לא ברור, הסרט של רוזה התחיל לפני 30 שנה בלידה הראשונה עם שיגעון אחד גדול ואחריו דיכאון שהחיים כמעט ולא הצליחו להכיל, רוזה מספרת על הטירוף בעיניים ועל איך שיום אחד היא כבר לא הייתה אימא והבנות שלה הפכו לאימהות שלה, רוזה מספרת שזה בול כמו בסרטים ושגם חוסם העורקים החזק בעולם לא יציל את הנפש המדממת שלה..

יש את הסצנה המפורסמת של "המומולדת" של אביה בה אף אחד לא הגיע לחגוג איתה יום הולדת ויש את החיים של רוזה, מלאים בסצנות שאפילו גילה אלמגור לא הייתה מסוגלת לכתוב, כל כך מופרך ולא אנושי איך שכולם ברחו מהחגיגה הזו של רוזה, כל אחד לדרכו ורק רוזה איבדה גם את עצמה על הדרך..

מעניין איך רוזה תקום הבוקר.. היא תצרח? תקלל? או שאולי תשאיר דמעות שחורות על כל הכתף שלי? מה יהיה איתי אם רוזה לא תהיה יותר? אף אחד לא עונה לי, למי אני אדאג כשרוזה תיגמר?…