דפני ליף בראיון מיוחד על ההחלטה לצאת למחאה, סתיו שפיר, החובות הגדולים בבנק וחולמת על המחאה הבאה של בני הנוער

קיץ 2011. בחורה צעירה, דפני ליף שמה, עורכת סרטים וקליפים מוצאת את עצמה עם חוזה שכירות שהסתיים ובלי כסף כדי לממן דירה בתל אביב. באותו הרגע היא לא חשבה על המהפכה שתנסה לשנות את הכלכלה במדינה, ותצליח להוציא חצי מליון בני אדם שצועקים "צדק חברתית" ברחובות. היא בסך הכל רצתה למצוא דירה לגור בה.

אז איך הדירה הפכה להיות מחאה?
"אני חושבת שזאת הייתה הצטברות של תסכולים אבל במיוחד זה היה חלום שהתנפץ. כל החיים אומרים לך תעבדי קשה כדי שתוכלי להגיע לאן שאת רוצה. הכל תלוי בך. פתאום הבנתי שזה לא נכון. אני עבדתי קשה ולמדתי שמישהו כבר החליט עבורי איך החיים שלי יראו עד שאני אמות. שאני כל הזמן רק אעבוד, אשלם שכר דירה, ולא אוכל לקנות דירה לעולם."

היום, שנתיים וחצי אחרי, מעמד הביניים שאת חלק ממנו, עדיין לא יכול לקנות דירה. שום דבר לא השתנה. אפשר להגיד שהמחאה לא הצליחה.
"אני חושבת שהמחאה הצליחה. היא הצליחה בכך שהרבה אנשים התעוררו והשיח השתנה, עצם העובדה שאת מראיינת אותי עכשיו אומר שמשהו השתנה, אבל מבחינת מדיניות ומבחינת הדרך שעוד יש לנו לעשות, יש לנו עוד המון עבודה. זאת אומרת, לא נעשה עדיין שינוי אמיתי ברמת הממשלה, בשביל להקל על האנשים."

את אומרת שהשינוי האמיתי הוא ברמת הממשלה והוא לא צלח. אז למה לא הלכת לפוליטיקה?
"הסיבה מתחלקת לשלוש. הראשונה זה בגלל שאמרתי שאני לא ארוץ לפוליטיקה ואני חייבת לכבד את המילה שלי. השניה, בגלל שאני חושבת כדוגמה אישית, לבוא ולהגיד שאפשר להשפיע רק מתוך הכנסת זה בדיוק לצאת נגד הציבור. כלומר: הרחוב אמור להשפיע על הכנסת, האזרחים אמורים להשפיע על הכנסת. הכנסת היא המוציאה לפועל של הדרישות ורחשי הלב של הציבור.

הסיבה השלישית זה שהחיים שלי מאד מאד השתנו ולא היה לי זמן לעכל את כל מה שקרה עד אותה נקודה, והייתי זקוקה לזמן בשביל להתכנס ולוודא שנשארתי אותו בן אדם ושההורים שלי עדיין מזהים אותי. חוץ מזה מאד חשוב שאם עושים משהו עושים אותו בלב שלם ואם הייתי הולכת לפוליטיקה זה לא היה בלב שלם."

חברתך למחאה, סתיו שפיר, ניצלה את החשיפה, רצה לפוליטיקה והיום היא כבר חברת כנסת. דעתך?
"אני מקווה בשבילה שהיא מרגישה שלמה עם ההחלטה הזאת. לצערי לפי מה שאני רואה היא נבלעה בתוך המערכת, אבל היא עשתה את זה כי זה מה שהיא רצתה לעשות."

לא בטוח שאת לא רצית להיות סמל מחאה, להתראיין לעשרות כלי תקשורת ביום ולעמוד על במה מול מאות אלפי בני אדם זועמים שדורשים צדק. מה מרגישים באותו הרגע?
"זה רגע שהוא כל כך בלתי נקלט שאני לא חושבת שאני יכולה לענות על השאלה הזאת. זה לא שאני הלכתי לתוכנית ריאליטי במטרה להתפרסם. לא היו לי שום כלים שיכלו להכין אותי למצב הזה שפתאום כולם מכירים אותי."

אבל כמו כוכבי הריאטלי, 15 דקות התהילה חלפו וצריך לחזור לשגרה. מה את עושה היום?
"אני מתפרנסת, מחזירה חובות, כי מי שלא מוכר את מרכולתו נשאר אחרי שנה וחצי-שנתיים של פעילות חברתית בהתנדבות עם חובות בבנק. אני גם עובדת על סרט ואני ממשיכה לקדם את הערכים שלי בכל דרך שאני יכולה."

כשאת מסתכלת שנתיים וחצי אחרונה. איך המחאה שינתה אותך?
"אני חושבת שאני בן אדם טוב יותר, אני הרבה יותר ישראלית ממה שהייתי לפני כן, הרבה יותר חשוב לי המקום הזה ממה שהיה לי לפני המחאה ושאני ממש אוהבת את האנשים פה ורוצה שיהיה להם טוב. אני במחאה הזאת בשביל אנשים שגרים פה."

ויש משהו את מצטערת עליו ?
"לא. ואגב, זה לא אומר שלא היו טעויות. כשעושים תמיד יש טעויות.

אחרי שלמדת מהטעויות של המחאה ב2011, את רואה את עצמך מובילה עוד מחאה?
"אני רואה את עצמי עושה כל מה שאני יכולה כדי לקדם חברה שבה אנשים שמחים יותר ושטוב להם, אם זה אומר מחאה, אם זה אומר בסופו של דבר כן להיכנס למערכת, מה שאני אוכל אני אעשה, רק לא משנה מה את עושה העיקר לעשות את זה בלב שלם."

ומילת סיכום לדור הבאה של מעמד הביניים. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל עתיד טוב יותר?
"להיות סקרנים, לדעת את הזכויות שלכם, להאמין שאתם מסוגלים לשנות את העולם – כי אתם מסוגלים. אני חושבת שהדור הצעיר הוא עוד יותר מתוחכם מהדור שלי. ואני מקווה שאנשים בדור הזה גם רוצים עולם טוב יותר וצודק יותר ובסופו של דבר אני מכינה קרקע כמו כל שאר האנשים בני גילי. אתם תצטרכו להמשיך אותנו. אולי מישהו מכם יתחיל את המחאה הבאה ואני אצטרף אליכם."