מאת: דורין אילישייב
האם אי פעם תהיתם איך קרה פתאום שאנחנו מואשמים ברצח?

אנחנו האנשים הרעים. אנחנו הטרוריסטים, הרוצחים, חסרי הלב והקרים. אנחנו, שמטפלים במחבל פצוע קשה  עוד לפני שמטפלים בישראלי פצוע. אנחנו שמצילים את חייהם של רוצחים.
אנחנו יושבים ולא עושים כלום בזמן שגל הטרור ממשיך ומתגבר בשטחנו, בארצנו, בביתנו.

אנחנו, הרוצחים בדם קר, ששולחים חיילים צעירים- הילדים שלנו, האחים שלנו, החברים שלנו- להילחם במלחמה שכבר מזמן רצינו להפסיק אותה. אנחנו, אלו שמנסים להגן על עצמנו הופכים לרוצחים.
אנחנו, שמפחדים לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס, לטייל בקניון, אנחנו בעצם חוששים לחיות חיים רגילים כי פוחדים שהם יסתיימו במוות, אנחנו האשמים.
היהודים תמיד היו שקרנים, נוכלים ורוצחים, בעבר וגם היום.
אנחנו. אנחנו הרשעים.
אנחנו הרוצחים.

כך אנחנו מוצגים, בפני עולם שרק יושב ושופט במקום לקום ולברר מה באמת קורה.

אתם שקוראים לנו רוצחים, ומאשימים אותנו, ומבקשים מאיתנו להפסיק מלחמה שהיינו רוצים שתסתיים כבר מזמן.
אתם השקרנים.

אנחנו הרוצחים, ואתם השקרנים.
אז אולי במקום לזרוק האשמות בעיוורון מוחלט לאוויר, תקומו ותבררו? תקומו ותשאלו.
אל תשפטו את החיים שלנו אם אתם לא מוכנים להבין אותם.