לו יהי-

גל סדן מצפה לימים טובים יותר  וכותבת על  הפחד לצאת מהבית, הפחד להסתובב ברחובות, הפחד לצאת למקומות בילוי, ולשמור על שגרת היום- יום שלנו.

אני לא מבינה גדולה בפוליטיקה, אבל אני יודעת שכולנו בני אדם, לכולנו יש חלומות, שאיפות ודעות. כולנו שוים. או שלא?
אם כולנו שוים, למה כולם מפחדים להסתובב ברחובות רק בגלל הדת שלהם? למה יש משפחות שאיבדו את יקיריהם בפיגועים או במלחמות? למה יש מלחמות בכלל?

הלוואי וכולם היו מסתכלים על אנשים לפי האישיות, ולא לפי הדת. הלוואי ואנשים לא יפגעו יותר רק בגלל שהם יהודים או מוסלמים.
הלוואי וכל פעוט יחזור בשלום מהגן, וכל ילד יחזור מבית הספר בריא ושלם, הלוואי שאף משפחה לא תדע שכול,
הלוואי והחיילים שלנו לא יצטרכו להקריב את חייהם לשווא, כי ביטחון אין.
הלוואי והיינו יכולים ללכת ברחוב מבלי לפחד שלא נחזור הביתה, הלוואי וכל אחד יוכל להרשות לעצמו לנהוג בחופשיות בחברה שלנו.
הלוואי שנדע אהבת חינם ולא שנאת חינם, הלוואי שנהיה מסוגלים לקבל את האחר, הרי כולנו שונים אחד מהשני.
הלוואי והיינו יכולים לחיות ביחד בלי הכללות מטופשות, כדי שסוף סוף נוכל לראות את הדברים היפים שכל אחד מאיתנו מביא איתו.
הלוואי שלא יהיו מלחמות יותר.
הלוואי שנוכל לחיות כאן בשלווה ובביטחון, ביחד. יהודים וערבים.