הגיגיה ומחשבותיה  של ירדן מרסיאנו  ממגמת תקשורת  ניו מדיה  רגע לפני סיום י"ב.

אצלי לא היה "שלום כיתה א'", אצלי לא היו אסיפות הורים רבות או טיולים שנתיים, אצלי "בית ספר" הוא מונח עם הגדרה שונה בתכלית ממה שמופיע במילון של חבריי, ועדיין עבור כולנו זה הוגדר רוב הזמן כ"כלא" שנלמד להעריך רק כשהכול יגמר, עוד פספוס שהחיים נותנים לך בעוד שאת עדיין ילדה חסרת אחריות, חסרת הערכה ובעיקר חסרת דרך, אז עכשיו אני קצת מתחרטת על כל הימים שביקשתי מאימא עוד רגע לנמנם על הגב..

זה תמיד היה כמו משענת שתופסת אותך מאחורה במן זווית שאין לך צ'אנס להבחין בה, תכף היא בטח תגיד שזו לא את, ושזה היא ואז תיעלם בלי לומר דבר נוסף, כאילו לא הייתם יחד 12 שנה, ואיך קרה שהיא זרקה אותך בלי שתשיבי מלחמת אגו קשה? איך לעזאזל היא עשתה לך את זה?!

ידעתי שזה בלתי נמנע, ידעתי שהזמן שלנו יחד הוא פצצה מתקתקת שזמנה צפוי לפוג אי שם ב2015 הרחוקה, ידעתי הרבה דברים, אבל את כל מה שחשוב באמת למדתי בבית ספר ואני לא מתכוונת רק לעליית הנאצים לשלטון או סדרות הנדסיות או כל בולשיט אחר.

בתפאורה הזו של בית ספר היו לי כמה וכמה רגעים מכוננים, רגעי שיא שבסופם הפכתי לעצמי, עם האישיות שבניתי לעצמי ותכונות שונות מהשאר, מצאתי לעצמי הגדרה צבעונית, כזו שמכילה בתוכה את כל הפרטים עליי ואת כל מה שאני, עם גוון אחד בולט יותר ואחד פחות, אך מבלי שצבע אחד ישתלט על הכל..

בכיתי לעיתים על כל החרא שההורים מאכילים אותי ובו בזמן בכיתי על מבחן שאכזבתי בו בעיקר את עצמי, בכיתי על המון דברים גדולים כמו העולם וקטנים כמו תא יחיד, אבל אני זוכרת גם את כל רגעי הסיפוק, הצחוק, האנשים המופלאים והגאווה הגדולה שבית ספר סיפק לי יום ביומו, ולפעמים הוא נראה לי כמו מפלצת פעורת פה, כמו הדבר הכי קשה שיש, אפילו קשה יותר מעבודת הגשה ששווה 40% מהבגרות באזרחות! לא היה לי קל בכלל אבל עברתי.

בכל סיום המצפון מכה בך חזק, כאילו היית חטא ואז מגיע בדרך כלל גל האמת, כל חיי הייתי שקרנית מדופלמת, אחת שיודעת להחסיר מילים או לעטוף את השקרים שלה יפה, יפה בנייר פרגמנט לבן, אבל הנה זה מגיע וזה חזק ממני, אז לכל מורותיי (ומוריי) מצטערת שלא הערכתי מספיק ואפילו כשנתתם מזמנכם הפנוי עבורי- אני החזקתי את הזמן שלי חזק בשתי ידיים ולא נתתי לו לזלוג לעבר שיעורי הבית, מצטערת שביום הראשון לכל תחילת שנה הייתי מתעוררת בשש לפנות בוקר- ועדיין מגיעה חצי שעה אחרי כולם, מצטערת שהחל מהיום השלישי לתחילת כל שנה- נכנעתי והגעתי בעשר כמעט כל יום (כמה שניסיתי וזה פשוט לא הלך!) מצטערת שפטרתי את עצמי מתלבושת אחידה- כי זה לא התאים לי ל"אאוטפיט", מצטערת שהברזתי ובכל הזדמנות- האשמתי את אווה, אבל אני בעיקר מצטערת שזה נגמר..

יש תחושה שהבית ספר הזה קצת התבלבל, כי אצלנו בני האדם הסוף מגיע ב120 ולא ב12, ברגעיו האחרונים אנחנו משתדלים ליהנות יחד ולהיזכר בכל הרגעים שהיו לנו בסדרה הזו- מהעונה הראשונה ועד ל9 (שהייתה מעולה) וממשיכים גם לעונה העשירית ומבלי שהספקנו להגיד "להתראות כיתה יב"  כבר הגענו לעונה האחרונה, שבה מתחיל הסוף שלי.. זהו, זה הסוף שלי… הסוף שלנו.